מדריך להורים: התמודדות עם הפרעות אכילה בגיל הנעורים

במקרים רבים הנערה מכחישה שיש בעיה או מסרבת לפנות לטיפול, מטעה ומשכנעת שהכל בשליטה ויהיה בסדר. תפקידכם כהורים הוא לגלות אסרטיביות ולגייס את כל כוחות הנפש כדי לעשות צעדים נחושים שיביאו אותה לטיפול, וחשוב גם שהטיפול יתבצע במסגרות שמומחיות לטיפול בהפרעות אכילה.

זכרו שבתכם היא נערה שזקוקה לדמות הורית, היא לא יכולה לפנות לבד לטיפול ואי אפשר לצפות ממנה להתמודד לבד. עליכם לגלות סובלנות וסבלנות, גם כאשר היא מגלה התנגדות ללכת לטיפול. כדאי לנסות להסביר לה בנחישות וברגישות את החשיבות שבפניה לטיפול, ואם יש לכם תחושה שמצבה הבריאותי הוא מסוכן, עליכם לעשות כל מה שאפשר כדי לתת לה טיפול מיידי ולא לוותר עד שהסכנה חולפת, כמו פניה מיידית לרופא משפחה, למוקד או לחדר מיון.

מה לא לעשות: במקום לשאול את בתכם אם היא מעוניינת לקבל טיפול או איזה טיפול היא צריכה, עליכם לקחת יוזמה, לברר ולהחליט בעצמכם איזה טיפול מתאים עבורה ולעשות כל מה שצריך כדי שהיא תשתף פעולה. זו אחריותכם ובתכם לא תעשה זאת בעצמה, בוודאי לא במצב הנפשי אליו היא נקלעה.

אתם לא לבד: הורים רבים מתמודדים עם תחושת אשמה מעיקה ואפילו משתקת לאחר פרוץ המחלה של בתם, מוטרדים בשאלות כמו: למה זה קרה? איך זה קרה לי? מה עשיתי לא נכון? למה היא עשתה לי את זה? לפעמים גם מאשימים אחד את השני: "זה בגללך".

לעיתים, תרגישו שגם בסביבה הקרובה לכם, חברים, בני משפחה, מחנכים, מפנים אליכם אצבע מאשימה ומטיפים לכם מוסר. חשוב שתדעו שאין שום עדות מחקרית לכך שההורים אחראים להיווצרות הפרעות אכילה, ולכן אפשר ומומלץ להסיר משא כבד זה מגבכם. עם זאת, זה לגמרי מובן שהאשמות כאלה מערערות את ביטחונכם העצמי, ביטחונכם כהורים, וגורמות לכם לרגשות אשם, בושה, חוסר אונים, זעם ותסכול.

במצב זה קשה מאוד להאמין ביכולת שלכם לפעול, ולכן כדאי לנסות לעצור לרגע, לקחת נשימה עמוקה ולהתרכז בעובדות ולא בהאשמות. העיסוק בתחושת אשמה מבזבז אנרגיות מיותרות, ובמקומו עדיף לקחת אחריות ולהשקיע את האנרגיה בצעדים להחלמתה של בתכם ולהתמקד במה שיש לעשות עכשיו כדי לפתור את הבעיה.

ועוד דבר: מומלץ להפסיק לדבר בבית ובקרבת הילדה על דיאטה ולהימנע מכל עיסוק בדיאטה, בספירת קלוריות, בגוף, בצורה ובמשקל, אלה רק מחמירים את המצב.

ברוב המקרים האחריות והנטל היא עליכם ההורים. לאורך כל מהלך הטיפול, חשוב שתזכרו שבלעדיכם יהיה קשה מאוד לבתכם להגיע להחלמה מלאה. כהוריה, אתם מכירים אותה טוב יותר מכל אדם אחר, גם אם מדובר במטפל או מטפלת מנוסים ומוסמכים. לכן, יש לכם חלק בלתי נפרד בתהליך שלה, משלב הזיהוי והאבחנה ועד הטיפול עצמו בדרך להחלמה. עליכם להתייחס לטיפול כמו שמטפלים בכל מחלה קשה, שדורשת טיפול אינטנסיבי: למצוא מקום מתאים ומקצועי לטיפול, לתמוך, לווסת מתחים, להרגיע ולבצע מה שהמטפלים ממליצים לכם לעשות בכל שלב ושלב.

חשוב לגלות ערנות כי אנורקסיה נרבוזה ובולימיה נרבוזה הן מחלות קשות מאוד שכרוכות בסיכון חיים ממשי. מהלך המחלה הוא מחזורי, ולכן חובה לעמוד על המשמר ולהיות עם יד על הדופק, כל הזמן. במצבים מסוימים לא תהיה ברירה ויהיה צורך הכרחי לאשפז את בתכם כדי שהיא תצא מכלל סכנה ותחזור למסלול הבריא של החיים.

ועוד דבר חשוב: כמו בתכם, גם אתם זקוקים לעזרה. ברוב המקרים, המסגרת הטיפולית של בתכם תציע גם הדרכה וטיפול להורים, כחלק בלתי נפרד מהטיפול הכולל הרב מקצועי.

להפרעת אכילה אין תרופת פלא וקיצורי דרך - ההחלמה היא תהליך ארוך וממושך. גם אם פונים לטיפול מהר ופועלים בהתאם להנחיות הצוות הרפואי בנחישות ורגישות, השינוי המצופה לא יקרה מיד, ויכולים לעבור מספר חודשים עד שמתחילים לראות שינוי.

ההתגייסות שלכם למאבק במחלה דורשת הרבה סבלנות ואמונה בדרך, רגישות, נחישות ונוכחות. גם כשבתכם נמצאת בתהליך ההחלמה ומסתמנת הטבה, אתם צריכים להמשיך לעמוד על המשמר ולהקפיד להיות עקביים בדרך הטיפולית במשך חודשים רבים. הפרעת אכילה היא מחלה חמקמקה ובלתי צפויה וכל שינוי או מעבר בחיים, אפילו כזה שנשמע לרובנו שגרתי, כמו סיום שנת הלימודים, גיוס לצבא או מעבר דירה, דורש התמודדות, ומעמיד את בתכם במצב של פגיעות ובסיכון לנסיגה. לכן, גם אם הטיפול הסתיים, במצבי שינוי חשוב, לפנות שוב לכמה שיחות נוספות, למניעת הידרדרות. עליכם לדעת שהפרעת האכילה היא דפוס ההתמודדות המוכר והמרגיע ביותר עבור בתכם, אפילו אם הוא הרסני.

חשוב להנמיך ציפיות, או לפחות להימנע מלצפות לחזור מהר לחיי השגרה הקודמים, כי ציפייה כזאת יקשה על התהליך ועלול להוביל לאכזבה עבור כל הצדדים. עדיף להתכונן למסע ארוך ולהיות מופתעים לטובה.

כאשר נמצאים בתהליך הקשה של המלחמה בהפרעת האכילה, בדרך להחלמה, לפעמים יש נטייה לשכוח שקיימים גם חלקים בריאים, תקינים ומתפקדים אצל בתכם. חשוב מאוד לראות ולהאיר, לחזק ולעודד את אותם חלקים, כדי להחזיר אותה כמה שיותר מהר למסלול החיים התקין והנורמטיבי לגילה. ככל שהיא תשתלב מהר יותר בפעילויות התקינות, תיצור מחדש קשרים עם החברים, תחזור לחוגים, ולתוכניות לעתיד, כך יתחזק בטחונה העצמי והיא לא תרגיש חריגה, בשוליים וללא תקווה.

מאחר שהיא בגיל ההתבגרות כדאי גם לחזק חלקים בריאים שקשורים ברצון שלה בעצמאות. חשוב לעודד אותה לחשוב מחשבות עצמאיות, גם כשהן שונות משלכם, לפתח טעם אישי בכל תחום, למשל בתחום התרבות, האופנה, התחביבים, מוזיקה או בבילוי בשעות הפנאי. כל זאת כל עוד הנושאים לא קשורים באוכל, צורה וגוף, במקרים אלה חשוב לנקוט עמדה ולעשות הכל כדי לעצור התנהגויות אלה.

בכל שלבי הטיפול במחלה חשוב לזכור שהמחלה היא חיצונית לתכונות האמיתיות של בתכם. היא השתלטה על מוחה, על מחשבותיה ורגשותיה ולא נותנת לה מנוח. לכן, חשוב להתייחס אליה כאל אוייב חיצוני משותף שגם אתם וגם היא רוצים לגרש. כדאי לנסות להעביר לבתכם ולסביבה את המסר שמדובר בילדה עם איכויות, כוחות וכישורים ייחודיים לה, היא לא המחלה. חשוב לשים לב למה שאתם אומרים, למשל: בתנו חולה באנורקסיה, ולא - בתנו אנורקטית.