אבל ואובדן
אבל הוא תגובה רגשית טבעית לאובדן. זוהי חוויה כואבת וקשה, שהיא חלק בלתי נפרד מהחיים האנושיים, וכל אחד ואחת עוברים אותה בדרכם הייחודית. אם חווית בתקופה האחרונה אובדן, חשוב לדעת שהתחושות והרגשות שעולים אצלך הם תגובה טבעית לחלוטין. האבל הוא הדרך של הנפש להתמודד עם השינוי העמוק שחל בחייך.
על אף שאבל הוא אוניברסלי - הרי אין אדם שלא יתמודד עם אובדן ושכול של אדם אהוב בחייו - זהו תהליך אישי, ייחודי וסובייקטיבי. גילוי סבלנות, הבנה ותמיכה למתאבלים, זהו המפתח להתמודדות עם התהליך בצורה בריאה והדרך הנכונה לסייע לאדם האבל להסתגל למציאות חייו החדשה. יש לשים לב לעוצמת התגובות והשתנותן בחלוף זמן, על מנת לבחון את הצורך לפנות לקבלת סיוע מקצועי.
תגובות נפוצות לאבל ואובדן
-
תגובות רגשיות וקוגניטיביות
- עצב וכאב.
- קהות רגשית.
- געגועים עזים.
- כעס ותסכול.
- אשמה והאשמה.
- בדידות עמוקה ("זר לא יבין זאת").
- ניתוק מהמציאות ("אני פה ולא פה")
- ריקנות.
- בלבול.
- קשיי זיכרון.
- איבוד תחושת זמן.
- קושי לחשוב בהגיון.
-
תגובות גופניות והתנהגותיות
- שינויים בתיאבון.
- בחילה.
- קשיי שינה.
- עייפות.
- חולשה.
- חוסר תפקוד.
- הימנעות מפעילויות וקשרים בינאישיים.
- חוסר שליטה.
- חשדנות.
חשוב לזכור
חשוב לזכור
כל התגובות הללו הן חלק טבעי מתהליך ההתמודדות והפרידה מאדם יקר. אין צורך או טעם להילחם בהן או להתבייש בהן.
תהליך האבל
האבל הוא תהליך טבעי שבמהלכו האדם מסתגל לחיות עם ולצד האובדן. במהלך השנים, ההתייחסות לתגובות הצפויות נוכח מצבי יגון התמקדה או בפן התפקודי או בפן הרגשי. הפסיכולוג הישראלי פרופסור שמשון רובין, שילב את שתי התפיסות לכדי מודל אינטגרטיבי שנותן ביטוי גם לחלקים התפקודיים וגם לרגשיים, שכוללים את המשך הקשר עם הנפטר או הנפטרת.
המודל הדו-מסלולי של פרופ' שמשון רובין מתמקד ב-2 צירים מקבילים בתהליך האבל, אליהם נכוון את תשומת הלב:
- הציר הראשון: מתייחס לתפקוד ולאופן שבו האדם מושפע מהאובדן - תפקוד ביו-פסיכו-חברתי, עם דגש על דפוסי שינה ואכילה, בריאות כללית, מנגנונים ואסטרטגיות של התמודדות והסתגלות, יכולת להתמודד עם מתח, לנוע בין מצבי רוח שונים, להשתתף במערכות יחסים ובקשרים. בנוסף, ציר זה כולל מצבי רוח, הערכה ודימוי עצמי, תפקוד בעבודה ועם אחרים, מערכות יחסים והבניית משמעות.
- הציר השני: מתייחס לקשר עם האדם שהלך לעולמו, מתוך ההבנה שקשר זה בהכרח ממשיך להתקיים גם לאחר המוות. ציר זה כולל מחשבות וחלומות, תקשורת (על כלל סוגיה), מתן ביטוי למסורות ערכים ותחביבים שמייצגים ומעצבים את הזיכרונות, ועוד. ההבנה כיום היא שהמוות מסיים חיים, אך אינו מסיים מערכות יחסים. הקשרים עם האנשים היקרים לנו ממשיכים להתקיים גם כאשר אחד השותפים להם לא בין החיים. יש לנו השפעה על אופן המשכיות הקשר, עוצמתו ותדירותו, שכן מדובר בתהליך דינמי שעובר התפתחות והשתנות עם הזמן.
התמודדות עם אבל והקלה על הכאב הנפשי
סבלנות, הבנה, אהבה ותמיכה הם חיוניים בתהליך האבל, כמו גם חמלה עצמית.
החמלה העצמית מורכבת מ-3 עקרונות:
1
הכרה במה שאנחנו חווים ללא דחייה או ניסיון לטשטש.
2
הבנה שסבל הוא חלק מההוויה האנושית (זוהי חוויה אוניברסלית).
3
דיבור פנימי מיטיב של רוך הבנה וגישה מיטיבה פנימה.
להלן כמה המלצות להתמודדות:
מתי לפנות לקבלת סיוע
כאשר התגובות החריפות לאובדן (כפי שהוזכרו למעלה) מתמשכות מעל חצי שנה לפחות, וניכר כי קיים עיסוק אינטנסיבי באדם המת או בנסיבות מותו, לצד צמצום אספקטים אחרים של החיים - ייתכן שמדובר במצב של "אבל מורכב". במצבים אלו מומלץ לערב גורם טיפולי בעל ידע ומומחיות במצבי אובדן ושכול.
נורות אדומות שחשוב לשים אליהן לב
- אבל בנסיבות טראומטיות: עלול להוות גורם מנבא להתפתחות אבל מורכב, אך ממש לא בהכרח. רוב האנשים שמתמודדים עם אבל, גם אם הוא ארע בנסיבות טראומטיות, לא יפתחו תסמינים של אבל מורכב.
- התנהגויות אובדניות: מחשבות, התנהגויות או כוונות במטרה להימנע מסבל וכאב.
- שימוש בחומרים ממכרים: נטייה להשתמש באלכוהול, סמים או תרופות כדי "להירגע" ולדכא את הכאב - מה שיכול להוביל להתמכרות ולהזנחה עצמית.
- הפרעות אכילה: צריכת-יתר או דלדול משמעותי בצריכת המזון.
- מצב רוח מדוכא או עצוב רוב שעות היום: כולל תחושות של חוסר ערך, אובדן עניין, שינה מוגברת.
במצבים אלו, חשוב מאוד לפנות לקבלת סיוע רגשי וטיפול מקצועי בתחום בריאות הנפש, כדי למנוע הידרדרות נפשית ולסייע בתהליך ההחלמה במסגרת בטוחה ותומכת.
טיפול תרופתי במצבי אבל ואובדן
מומלץ להימנע מטיפול תרופתי כברירת מחדל בהתמודדות עם אבל ואובדן, אלא אם כן מדובר במקרים של תגובת אבל חריפה, דיכאון או התפתחות הפרעות נפשיות חריפות שקשורות לאבל ולנסיבותיו. הסיבה לכך היא שאבל הוא תגובה רגשית נורמלית ולא הפרעה נפשית, ולכן אין הצדקה לטיפול תרופתי - גם אם ההתמודדות היא כואבת וקשה. טיפול תרופתי לא יכול לפתור או למנוע את תהליך האבל, והתרופות לא מסוגלות "לרפא" את תחושות האובדן והכאב הבלתי נמנעות. הן יכולות להקל באופן זמני, ולכן רצוי לשלבן עם טיפול רגשי.
אם את או אתה מרגישים צורך בסיוע, מומלץ לפנות לגורמי מקצוע לקבלת הכוונה מתאימה.
לסיום, נחזור ונדגיש שאמנם אבל הוא תהליך שכרוך בהרבה סבל עצב וכאב ולאובדן אין לו תאריך תפוגה, אך אפשר ללמוד לחיות איתו ולצדו. נקודת המוצא היא שככל שתינתן ההרשאה הפנימית להתאבל, לקבל באהבה ובהכלה את קשת התגובות הצפויות ולאמץ את העמדה שאבל הוא תהליך אקטיבי, כך ההתמודדות תהיה מיטיבה יותר עבור האדם האבל.
אי אפשר "להחלים" מאובדן, שהרי מוות הוא לא מחלה ואבל הוא לא תסמין. המוות נוכח בחיים בין אם נרצה בכך ובין אם לאו. כל שנותר הוא לנסות להשפיע על האופן שבו פוגשים בו, כך שנוכל להיות קרובים לעצמנו, קשובים לצרכינו ונאמנים לדרכנו הייחודית.
חוויית האדם המתאבל עלולה להיות מאוד בודדה ומסוגרת, אך דווקא בשל כך יש חשיבות רבה להתייצבות מעגלי התמיכה. הנוכחות האנושית עומדת מנגד לחוויית הקטיעה (שמתקשרת במובהק עם סוף חיים) ועל כן, ככל שהתגובות החריפות לאובדן נמשכות זמן רב ורמת המצוקה נותרת גבוהה, מומלץ לפנות לגורמי מקצועי על מנת לא להישאר עם זה לבד ולקבל טיפול מתאים והכוונה נכונה.