אני רוצה

התמודדות עם לחץ וחרדה אצל ילדים

גילי דדון רווה, פסיכולוגית קלינית, מערך בריאות הנפש – קופת חולים מאוחדת
12 נובמבר 2025

יש מצבים שבהם כנראה אי אפשר למנוע מילדים לפחד או להרגיש לחוצים, אבל כהורים, אפשר וצריך לתווך להם סיטואציות מורכבות ומצבי חירום ולחץ, כדי להגן עליהם ולהפחית את התופעות, בכל הגילאים.

חשוב לדאוג ולהרגיע קודם כל את עצמנו, כדי שנוכל לפנות לילדים שלנו כאשר אנחנו רגועים - רק כך נוכל להרגיע גם אותם, ולשקף להם את המצב באופן שתואם את גילם ועונה על צרכיהם.

טיפים להקלה והתמודדות עם לחץ וחרדה אצל ילדים

  • לזכור שאי אפשר לצפות מכולם להגיב באותה הדרך. כהורים בדרך כלל אנו מכירים הכי טוב את הילדים שלנו, כך שנוכל לזהות טוב יותר את הביטויים הרגשיים הייחודיים להם.
  • לגלות הבנה וסובלנות במקרים של נסיגה וחזרה להתנהגויות ישנות שתואמות גילים צעירים יותר.
  • לאפשר לילדים לשתף במחשבות ובתחושות שלהם. מסר זה עובר, למשל, על ידי הפניית שאלות אליהם ומתן תחושה שרוצים לדעת מה עובר עליהם. דרך נוספת שתורמת להתפתחות שיחה בנושא ולעידוד שיתוף, היא לספר מה עובר עליך. חשוב לזכור, שזה בסדר אם הם ירצו לדבר בהפוגות.
  • להשתדל לשתף מידע מדויק, אך מותאם לגיל הילד או הילדה ועונה על הצרכים שלהם. לא כדאי לנדב עובדות שהם לא מבקשים לדעת וגם לא להתחמק ממענה לשאלות שהם שואלים. אם קשה לך, אפשר לענות שזה משמח שהם שאלו אותך, אבל עליך לחשוב עוד קצת על הנושא ולהבטיח שהתשובה תגיע.
  • חשוב לשמור על שגרה ולוחות זמנים: כמובן שאם יש אילוצים שונים, יותר חשוב להתאים את השגרה למציאות ולתווך את השינויים הנדרשים, מאשר לדבוק בתכנון הראשוני ולחוות יחד תסכול ואכזבות.
  • כדאי לתת להם לקבל החלטות בעצמם, זה מגביר את תחושת השליטה. לדוגמה: להחליט מה אוכלים היום לארוחת הערב.

חשוב להדגיש: אם התגובות של הילד או הילדה נמשכות לאורך זמן או שהסימנים מחמירים, מומלץ לפנות לרופא או רופאת המשפחה או לייעוץ פסיכולוגי.

ילדים שונים מגיבים באופן שונה לאירועי לחץ. יש כאלה שיגיבו בשקט והסתגרות, ויש כאלה שיבטאו כלפי חוץ מתח נפשי וחרדה, למשל באמצעות בכי. יותר משזה תלוי בגיל של הילד או הילדה זה תלוי באופי של כל אחד ואחת, המשפחה והיחסים ביניהם.

דרכים נוספות שבהן ילדים יכולים להביע מצוקה הן: דריכות ועוררות, תלונות לגבי מחשבות חוזרות ונשנות אודות מה שארע, רגישות גבוהה, תגובות עוצמתיות, כמו היצמדות להורים, הבעת עצב והסתגרות, או בכי, עצבנות והתפרצויות זעם. יש ילדים שהמצוקה שלהם תתבטא בקשיי שינה, ויש מי שיגיבו בהימנעויות מדברים שאולי מזכירים את הפחד והחשש.

כנראה שלא נוכל למנוע מהילדים שלנו לפחד או להרגיש לחוצים, אבל נוכל לשפר אצלם את תחושת המוגנות והביטחון האישי. כהורים, עלינו לתווך לילדינו סיטואציות ומצבי חירום ולחץ, כדי להגן עליהם ולהפחית תופעות כמו חרדה ולחץ, בכל גיל.

ראשית, חשוב שנדאג לעצמנו. כמו שאומר הכלל הראשון בטיסה - במקרה חירום, יש לעטות את מסכת החמצן קודם כל על עצמנו, ורק לאחר מכן על הילדים. זאת אומרת, על מנת שנוכל לדאוג לילדים שלנו, ולשדר להם רוגע וביטחון, כדאי שנהיה רגועים בעצמנו, שנרגיש בשליטה ונשמור על קור רוח.

חשוב להדגיש

חשוב להדגיש

אם התגובות של ילדיכם נמשכות לאורך זמן או שהסימנים מחמירים, מומלץ לפנות לרופא או רופאת המשפחה או לייעוץ פסיכולוגי.

טיפים להקלה והתמודדות עם חרדה ולחץ אצל ילדים

  • לזכור שכל ילד וילדה מגיבים אחרת למצבי לחץ: אי אפשר לצפות מכולם שיגיבו באותה הדרך. כהורים בדרך כלל אנו מכירים הכי טוב את הילדים שלנו, כך שנוכל לזהות טוב יותר את הביטויים הרגשיים הייחודיים להם. ההמלצה היא פשוט להיות שם עבורם.
  • לגלות הבנה וסובלנות במקרים של נסיגה וחזרה להתנהגויות ישנות: במצבי לחץ, יש ילדים שחוזרים להרטיב בלילה, חוזרים להשתמש במוצץ או בחפץ מעבר, ילדים שחווים קושי להירדם עצמאית וכדומה.
  • להקשיב ולעודד שיתוף: זמן משותף לשיחה הוא חשוב ומרגיע. מומלץ לאפשר לילדים לשתף במחשבות ובתחושות שלהם - מסר זה עובר, למשל, על ידי הפניית שאלות אליהם ומתן תחושה שרוצים לדעת מה עובר עליהם. דרך נוספת שתורמת להתפתחות שיחה בנושא ולעידוד שיתוף, היא לספר מה עובר עליך. חשוב לזכור, שזה בסדר אם הם רוצים לדבר בהפוגות.
  • לתת לילדים להוביל את השיחה ולדבר על נושאים לפי בחירתם: אפשר לדבר על אירועים מהשגרה, על "שטויות", וכמובן על המצב שמטריד אותם. מומלץ לא להפסיק לשאול ולהתעניין, גם אם מקבלים תשובות "סגורות", כמו "סבבה" או "בסדר" וגם אם הילד או הילדה מתלוננים שזה "מציק". זה שווה את זה.
  • להקפיד לשתף מידע מדויק, אך מותאם גיל: להשתדל לשתף מידע מדויק, אך מותאם לגיל הילד או הילדה ועונה על הצרכים שלהם. כדאי לנסות לא לנדב עובדות שהם לא מבקשים לדעת, ולא להתחמק ממענה לשאלות שהם שואלים. אם קשה לך, אפשר לענות שזה משמח אותך שהם פנו אליך, אבל שצריך לחשוב קצת על הנושא ולהבטיח לחזור אליהם עם תשובה. אם קרה אסון או שמדובר במצב חירום כמו מלחמה, חשוב לשקף לילדים את המצב, עם זאת, חשוב גם להסביר להם שכעת הם מוגנים. אפשר להיעזר בשימוש בגורמים פורמליים שיכולים לחזק את תחושת הביטחון, למשל: יש כאן שוטרים או חיילים שמטפלים בכל הדברים ודואגים לנו עכשיו.
  • לנסות לשמור על שגרה ולוחות זמנים מוכרים: ברגעים של לחץ וחרדה, הקפדה על שגרה ופעולות יומיומיות עוזרות להישאר עסוקים ולשמור על הראש "נקי" מדאגות. שמירה על סדר יום, מסייעת גם כן ביצירת תחושת ביטחון ורוגע. אם הילד או הילדה שלך מאוד מוצפים ומוטרדים, אפשר להכניס לתוך סדר היום "זמן דאגות", שנועד לתת מקום לשאלות על עניינים מטרידים. כמובן שהכוונה פה היא לא להשתיק את הילד או הילדה בשאר היום, אבל יש ילדים שעצם קביעת זמן ייעודי לכך עוזר להם לתפקוד טוב יותר במהלך שאר היום.
  • להגביר את תחושת השליטה של הילדים בבית: כדאי לתת להם לקבל החלטות בעצמם, כמו לתכנן את ארוחת הערב או את פעילויות אחר הצהריים.

הנחיות למתן עזרה ראשונה נפשית - מודל מעש"ה

https://www.youtube.com/embed/Nae1db5Eosw?si=VS-eu9jmcUUD6ra7?rel=0

איך להתנהג כשילדים מגלים סימני חרדה

ריכזנו עבורך כמה מצבים נפוצים והמלצות - מה כדאי לעשות ומה לא כדאי לעשות במצבים אלה.

סירוב של הילד או הילדה להישאר לבד או סירוב ללכת לגן או לבית הספר.

מומלץ לעשות

  • לחזק להם את הביטחון על ידי עידוד וחיבוק.
  • להישאר איתם במידת האפשר. כדי לסייע להם להסכים ללכת למסגרות, אפשר לחשוב על דרכים לתמוך בילד או הילדה, למשל אפשר לנסות לתת להם פריט שהם אוהבים אותו יוכלו להחזיק קרוב אליהם כשהם חוששים.
  • לשמור על שגרה וסדר יום.
  • לנסות לגייס מישהו מצוות בית הספר שיוכל ל"קבל" את הילד או הילדה בהגעה בבוקר, ואולי גם לדאוג לליווי ממישהו מכיתה גבוהה יותר.

לא מומלץ לעשות

  • להביע כעס וזלזול כלפי החשש שלהם.
  • להרשות באופן גורף לא ללכת לבית הספר.

חוסר תיאבון, הקאות, יריקות.

מומלץ לעשות

  • לשמור על סדר זמני ארוחות והרגלי אכילה בריאים.
  • לאפשר להם לבחור את האוכל שלהם, במסגרת והגבולות של הבית.
  • לזכור שאוכל הוא חלק מטקס חברתי גדול יותר שנקרא ארוחה, שיש בה חלקים אסתטיים (שהאוכל יראה יפה), חושיים (טעם, ריח, מראה, מרקם) וחברתיים (שיחה, צחוקים). כדאי למצוא מה "עושה את זה" לילד או הילדה שלך ולנסות להיענות לזה.
  • להכניס משחקיות לזמן האוכל, למשל: לבחור בפתיתים בצורות נחמדות, לסדר את האוכל כמו ציור על הצלחת, להכין כריך עם מגע אישי וכדומה.

לא מומלץ לעשות

  • להכריח אותם לאכול.
  • להיכנס איתם לעימותים.
  • לפתור את הבעיה בעזרת הסחות דעת, כמו אכילה בעת ישיבה על נדנדה, או צפייה תוך כדי הארוחה בטלוויזיה או במסכים אחרים. פעולת האכילה צריכה להיות פעולה מודעת ומכוונת ולא משהו שעושים בלי לשים לב תוך כדי פעולה אחרת.

הרטבה לילית, אי-שליטה בצרכים וקושי להשתמש בשירותים.

מומלץ לעשות

  • לשוחח איתם כדי להרגיע ולהשיב להם את הביטחון.
  • לעזור להם לשמור על זמנים קבועים לביקורים בשירותים.

לא מומלץ לעשות

  • לכעוס ולהיכנס לעימותים. כך רק מגבירים את המתח.
  • להחזיר ילדים לשימוש בחיתולים או ב"תחתוני לילה".

פחד מהירדמות או מהתעוררות במהלך הלילה, סיוטים, פחד מהישארות לבד בחושך.

מומלץ לעשות

  • לשמור על הרגלי שינה קבועים: שעת שינה, טקס שינה.
  • לשוחח על הפחדים, לנסות להרגיע ולהשרות ביטחון. אפשר ומומלץ לחשוב עם הילד או הילדה, בזמן הערות, מה יוכל לעזור להם, למשל: תליית תמונות של בני משפחה ליד המיטה, כמו אמא ואבא, יכולים להיות מקור לתחושת ביטחון ומוגנות; לפעמים דווקא גיבור העל האהוב יוכל להיות גורם מרגיע, לפעמים מנורת לילה קטנה, לפעמים מוסיקת לילה שקטה.


לא מומלץ לעשות

  • לקחת אותם למיטתכם כאשר הם מפחדים. עדיף להרגיע אותם במיטה שלהם.
  • לתת תרופות מרגיעות או מעודדות שינה, אלא לאחר ייעוץ רפואי.

יש מקרים שילדים מנסים להתגבר על תחושת חוסר האונים באמצעות התנהגות תוקפנית ואלימה.

מומלץ לעשות

  • לשוחח איתם ולעודד אותם לבטא רגשות בעזרת דיבור, ציור או משחק.
  • להציב גבולות להתנהגות ולדרישות התוקפניות.
  • לנסות לזהות את המקור להתנהגות זו ולתת לכך מענה – למשל: אם הילד או הילדה נעשים תוקפניים אחרי מפגש עם חבר ספציפי או בעקבות פעילות כלשהי (שיעור חשבון, חוג טאקוונדו וכך הלאה).

לא מומלץ לעשות

  • לנסות להרגיע אותם בצורה תוקפנית. כדאי להשתדל להרגיע באופן תקיף, אך לא תוקפני.

וכחנות, דיבור שוטף.

מומלץ לעשות

  • להקשיב ולנסות למתן את הפעילות המוגזמת.
  • לנסות ולמצוא עבורם תעסוקה או מטלה כלשהי.
  • להציב גבולות.
  • לנסות לשקף ברגישות את מה שמפריע לך, ולנסות למצוא דרך טובה שגם תיתן מענה לצורך של הילד או הילדה לבטא את עצמם וגם לצורך שלך בקצת שקט.

לא מומלץ לעשות

  • להתווכח במטרה לגרום להם להפסיק.
  • לבטל את רגשותיהם בטענה שהם לא מוצדקים.

קושי למקד את תשומת הלב לעניין אחד, חוסר החלטיות לגבי מה לעשות ובמה לשחק.

מומלץ לעשות

  • לתת להם משימות קצרות, פשוטות וברורות.
  • אפשר להציע אופציות לפעילות ולהשאיר לילד או לילדה את הבחירה אם לעשות משהו. לא צריך להתרגש מחוסר מעש, לפעמים הוא מעורר את היצירתיות שבתוכנו.
  • אם יש ממש קושי להחליט, אפשר "ללמד" את הילד או הילדה טכניקות של איך לבחור, ולעודד גם על ההתנסות כשלעצמה - גם אם תהיה מאכזבת בסופו של דבר.

לא מומלץ לעשות

  • ​לכעוס או להפעיל לחץ.
  • לא כדאי לפתור עבורם את הבעיה או להחליט במקומם.

שתיקה, עצבות ממושכת, האטה בפעילות, חוסר תיאבון ובהייה.

מומלץ לעשות

  • כיוון שמדובר בתסמינים לא פשוטים, ואף מדאיגים, חשוב לנסות להבין מה התחיל את המצב הזה והאם הוא מופיע בעקביות בתגובה לגורם כזה או אחר ועוד. כמו כן, כדאי לשים לב האם תסמינים אלה מופיעים רק בבית או גם אצל חברים או במסגרת החינוכית.
  • להקדיש תשומת לב אישית לילד ולילדה, ולנסות ליזום שיחות.
  • להציע אוכל ושתייה חמה.

לא מומלץ לעשות

  • לכעוס או לרחם עליהם בצורה מוגזמת.

כאבי ראש או כאבי בטן, תחושת נימול או שיתוק בחלקי גוף שונים.

מומלץ לעשות

  • ייתכן שמדובר בתגובות רגשיות שבאות לידי ביטוי בתגובות גופניות, ולכן בנוסף לבדיקה גופנית, כדאי לנסות לשוחח על הנושא עם הילד או הילדה ולהקדיש להם תשומת לב.
  • לאפשר להם לנוח במקום שקט ונוח.
  • חשוב לא להתעלם וללכת לבדוק (בייחוד כשמדובר בתסמינים לא שגרתיים, כמו נימול או שיתוק). כדאי קודם כל להתייעץ עם רופא או רופאת המשפחה, שמכירים את הילד או הילדה ויוכלו לשלול שמדובר במשהו גופני. בהמשך, אם עולה צורך, מומלץ להתייעץ גם עם איש או אשת מקצוע מתחום בריאות הנפש.

לא מומלץ לעשות

  • להאשים אותם בכך שהם לא מרגישים טוב.
  • לתת תרופות ללא מרשם רפואי.

מציצת אצבע, אוננות מוגברות, גמגום.

מומלץ לעשות

  • אם הילד או הילדה החלו פתאום לגמגם, מצד אחד צריך לקבל את המצב ולא להשלים משפטים או להאיץ בהם, ומצד שני צריך לעזור להם להבין שזה ביטוי זמני לקושי וכשירגישו רגועים יותר זה יעבור. בנוסף, כדאי להתייעץ עם מומחה מתחום בריאות הנפש.
  • אוננות מוגברת יכולה להיות ביטוי למצוקה. פעולת האוננות עוזרת לילד או הילדה להירגע, אך במקביל חשוב להגביל אותה למקומות פרטיים - לא באמצע הבית, לא ליד ילדים אחרים או באופן שיכול לפצוע.
  • מציצת אצבע היא התנהגות מוכרת של "הרגעה עצמית". אם התנהגות כזו חזרה, היא יכולה לסמן שהילד או הילדה נמצאים במצוקה או במתח נפשי וכדאי להקדיש אליהם קצת יותר תשומת לב ולנסות להבין אם ישנם גורמי מתח שהופיעו כעת בחייו.

לא מומלץ לעשות

  • מומלץ לא להיכנס לעימותים סביב תופעות אלה - לא לצעוק על הילד או הילדה, לא להיבהל מההתנהגויות הללו, לא להעיר בלי הפסקה ובוודאי לא להעיר בפני אנשים אחרים. במקביל, חשוב לא להזניח, ובמידת הצורך להתייעץ עם גורם רפואי מוסמך.

עוד באותו נושא