מהי הפרעה דו-קוטבית

הפרעה דו-קוטבית (Bipolar Disorder), שהייתה ידועה בעבר גם בשם "מאניה-דיפרסיה", היא הפרעה נפשית ממשפחת הפרעות מצב הרוח, ששכיחותה באוכלוסייה הכללית עומדת בממוצע על 1.6%.

ההפרעה מאופיינת בתקופות בהן קיים חוסר ויסות ואיזון במצב הרוח, באנרגיה וביכולת התפקודית. אנשים עם הפרעה זו מתמודדים עם תקופות שבהן הם חווים שיאים רגשיים עזים וקיצוניים. תקופות אלה, שנמשכות במשך ימים עד חודשים, נקראות אפיזודות.

אפיזודה מאנית מול אפיזודה דיכאונית

בתקופה של אפיזודה מאנית או היפומאנית (היפומאניה היא דרגה מתונה יותר של מאניה), האדם חווה מצב רוח מרומם או רגזני ומרגיש אופוריה או עצבנות יתר, אי שקט, פעלתנות חריגה ואימפולסיביות. ואילו, בתקופה של אפיזודה דיכאונית האדם ירגיש עצב עמוק, חוסר עניין, עייפות והאטה משמעותית ביותר של הפעילות. יש אנשים שחווים גם אפיזודות מעורבות, שבהן יש תנודות מאוד תכופות של דיכאון ומאניה או היפומאניה.

חשוב להבין שבבסיסם של שני המצבים קיימת מצוקה נפשית משמעותית וחמורה, חוסר תפקוד עד כדי סיכון האדם לעצמו ולסביבתו. ברוב המקרים, מצב הרוח בין האפיזודות הוא מאוזן יחסית ומאפשר לנהל חיים מלאים ויצרניים.

על הפרעות במצב הרוח

באופן טבעי, אצל כל אדם, מצב הרוח הוא גמיש, נע בין רגשות שונים ומגיב למצבים פנימיים וחיצוניים. במצבים בהם קיימת הפרעה במצב הרוח, כמו דיכאון או הפרעה דו-קוטבית, קיים שינוי באיכות של מצב הרוח - כלומר, לא מדובר בשמחה או עצב כפי שאנו מכירים במצב של איזון נפשי, אלא ברגש השונה במהות שלו. מעבר לכך, העצימות ברגשות היא גם שונה, ולמעשה מדובר בתחושות ורגשות מאוד אינטנסיביים. התנודות בין הרגשות עלולות להיות מאופיינות במעברים תכופים או קיצוניים, ופעמים רבות הן לא תואמות את הסיטואציות שבסביבה.

ההתמודדות עם הפרעה דו-קוטבית היא מורכבת, גם ברמה הנפשית וגם ברמה החברתית והתפקודית. מעבר למצוקה המתמשכת, לקשיים התפקודיים וההשלכות על כל תחומי החיים, חשוב גם להבין שככל שמשך ותכיפות האפיזודות גבוה יותר, גם קשה יותר לחזור למצב רוח מאוזן עם תסמינים מועטים ולתפקוד תקין. לכן, טיפול ותמיכה מתאימים יכולים לסייע למנוע או לצמצם את האפיזודות, להפחית את עצימות התסמינים והתנודות הקיצוניות בין מצבי הרוח ולתת כלים להתמודדות טובה וקלה יותר.

סוגי הפרעה דו-קוטבית

הקטגוריה של הפרעה דו-קוטבית כוללת 3 אבחנות שונות:

• הפרעה דו-קוטבית I: מאובחנת כאשר קיימת אפיזודה מאנית אחת לפחות, שבמסגרתה מופיעים התסמינים האופייניים בעצימות גבוהה במשך שבוע אחד לפחות, עד כדי צורך בטיפול והשגחה אינטנסיביים במסגרת אשפוז או חלופת אשפוז. ההנחה היא שבמקרים אלה תופיע או הופיעה גם אפיזודה דיכאונית, אך היא לא נדרשת לצורך אבחנה.
• הפרעה דו-קוטבית II: מאובחנת כאשר קיימת אפיזודה היפומאנית שנמשכת 4 ימים לפחות, (כוללת תסמינים שמזכירים מאניה, אך בדרגה ועצימות פחותה יותר ועם פחות פגיעה בתפקוד) ולצדה אפיזודה דכאונית.
• הפרעה ציקלותימית (Cyclothymia): צורה קלה יותר של הפרעה דו-קוטבית. מאופיינת בחוסר יציבות ממושכת במצב הרוח, עם תקופות של תסמינים היפומאניים ותקופות של תסמיני דיכאון בעצימות פחותה, הנמשכים לפחות שנתיים. תסמיני ציקלותימיה לא עומדים בדרישות האבחון עבור אפיזודה היפומאנית ואפיזודה דיכאונית, אבל לאורך זמן הפרעה זו עלולה להחמיר ולהתפתח להפרעה דו-קוטבית I או II.

ברוב המקרים, ההפרעה מתחילה עם 2 - 3 גלים דיכאוניים, ורק כעבור מספר שנים מופיע הגל המאני הראשון. רק ב-10%–20% מהמקרים האפיזודה הראשונה היא מאנית. למרות זאת, האפיזודה המאנית נחווית כ"רעם ביום בהיר" בגלל העצימות והאינטנסיביות שלה, בעוד שהאפיזודות הדיכאוניות לא תמיד נחוות כהפרעה נפשית, אלא כמשבר זמני ולא בהכרח אובחנו וטופלו.

עם התקדמות המחלה, המרווחים בין האפיזודות נוטים להתקצר - ממרווח של כמה שנים בין אפיזודה לאפיזודה בתחילת המחלה, לכמה חודשים בלבד בהמשכה.

חשיבות הטיפול המוקדם

הבנת גורמי הסיכון להפרעה דו-קוטבית מאפשרת זיהוי מוקדם יותר של הסימנים הראשונים ומתן טיפול מונע, שעשוי למנוע החמרה והתדרדרות במצב. אנשים בעלי גורמי סיכון גבוהים, כמו היסטוריה משפחתית של ההפרעה, שעברו טראומה או שחוו אירועי חיים משמעותיים, עשויים להפיק תועלת ממעקב מקצועי ותמיכה.

חשוב להבין שגם אם קיימים גורמי סיכון, אין פירוש הדבר שההפרעה בלתי נמנעת או שאי אפשר לנהל אותה בהצלחה. עם אבחון נכון, טיפול תרופתי מתאים, טיפול פסיכולוגי ושינויים באורח החיים, רבים מהאנשים המתמודדים עם הפרעה דו-קוטבית מסוגלים לחיות חיים מלאים, יצירתיים ומספקים.