מהי פוסט טראומה

פוסט טראומה (PTSD), או בשמה המקצועי - הפרעת דחק פוסט טראומטית, היא תגובה מתמשכת לאירוע טראומטי (תגובה שממשיכה גם אחרי שהאירוע עצמו הסתיים), כזה שטומן בחובו סכנת איום ממשית על הקיום הפיזי או הנפשי של האדם - למשל תקיפה פיזית קשה, אירוע טרור, אסון טבע, תאונת דרכים.

תגובה נורמלית למצב לא נורמלי

כדי לזהות פוסט טראומה, חשוב להבין קודם מהי טראומה ומתי היא מתפתחת להפרעה פוסט טראומטית.
מצוקה טראומטית היא תגובה שמתרחשת כתוצאה מאירוע קיצוני, הגובר על יכולתו של האדם להתמודד, והיא יכולה לכלול מגוון רחב של תסמינים גופניים, רגשיים, קוגניטיביים והתנהגותיים. תגובה כזאת היא "תגובה נורמלית למצב לא נורמלי". לעצימות ולחומרת האירוע הטראומטי, יש השפעה על הפוטנציאל להתפתחות הפרעה פוסט טראומטית, אך זה לא גורם סיכון בלעדי או עיקרי. הפרעה פוסט טראומטית יכולה להתפתח בעקבות אירועים מגוונים בעוצמתם ובהיקפם. אופן ועוצמת התגובה הם עניין סובייקטיבי, כלומר - אנשים שונים יכולים להגיב באופן שונה לאותו אירוע.

תגובות אפשריות לאירוע טראומטי:

• תגובה פיזית: בחילה, רעד, יובש בפה, דפיקות לב מואצות, קשיי נשימה, חולשה, כאבים בחזה, הקאות, כאבי בטן.
• תגובה קוגניטיבית: מחשבות חודרניות, פלשבקים של זיכרונות טראומטיים, בלבול, קושי בריכוז, בעיות זיכרון, איבוד תחושת זמן וקושי לחשוב בהגיון.
• תגובה רגשית: חרדה, פחד, דיכאון, הכחשה, פאניקה, הצפה, כעס, אשמה, חוסר וודאות ועצבנות.
• תגובה התנהגותית: הסתגרות והתנתקות, הימנעות, חשדנות, הפרעות בשינה וסיוטים, שינויים בתחושת רעב, חוסר שקט, דריכות מתמדת ואף תוקפנות.

• עד 48 שעות מהאירוע: מדובר בתגובת דחק (ASR - acute stress reaction). כמעט כל מי שנחשף לאירוע טראומטי עשוי לחוות תגובה כזאת.
• עד חודש לאחר האירוע: נהוג לאבחן כהפרעת דחק אקוטית (ASD - acute stress disorder).
• מעל חודש מהאירוע: אם מדובר בתסמינים עוצמתיים שנמשכים למעלה מחודש, ככל הנראה מדובר בהפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD - post-traumatic stress disorder).

במקרים מסוימים, התגובה לאירוע הטראומטי לא תופיע מיד לאחר החשיפה, אלא תושהה ועשויה להתעורר כעבור חודשים ארוכים ואף שנים לאחר האירוע.

אירועים משמעותיים ומתמשכים, כמו מלחמות, יכולים לאתגר את חלוקת הזמנים הזו, על אחת כמה וכמה כשמתווספת אליהם גם חוויה של בגידה (תחושת נטישה, ברוטאליות ואובדן אנושיות). במקרים אלה הצפי הוא שעד 30% מהנפגעים והנפגעות יפתחו תסמינים פוסט טראומטיים.

מכיוון שאין לנו יכולת לחזות מי יפתחו תגובות פוסט טראומטיות ומי לא, קיימת חשיבות לפנות לעזרה נפשית מקצועית כבר בשלבים הראשונים שלאחר הטראומה, לצורך עיבוד האירוע הטראומטי ומניעת התפתחות של פוסט טראומה.

לסיכום, אפשר לומר כי מי שסובלים מפוסט טראומה חווים מתח בין הקצוות: מצד אחד רצון להימנע מהזיכרון של האירוע הטראומטי ומצד שני דחף חזק ובלתי נשלט לחיות אותו מחדש.