זיהוי מוקדם וטיפול באובדנות

המיתוס שמי שרוצה להתאבד יתאבד בסופו של דבר הוא שגוי. למעשה, התערבויות רגשיות, התנהגותיות, תרופתיות וסביבתיות יכולות להפחית באופן משמעותי את שיעורי האובדנות. כיום ולאור המחקרים אנחנו יודעים שלאדם ששוקל התאבדות תמיד יש התלבטות (אמביוולנטיות) לגבי המעשה האובדני, ולכן עיכוב שלו והתערבות בזמן הנכון יכולים להציל חיים. גם המיתוס שמי שמדבר על אובדנות לא ינקוט בפעולה הוא שגוי - חשוב להתייחס לכל איום בהקשבה וברצינות. אז מה אפשר לעשות כדי למנוע אובדנות? האסטרטגיות למניעת אובדנות הן מגוונות ומסוגים שונים. בעמוד זה נציג את האסטרטגיות המרכזיות והמגובות מחקרית למניעת אובדנות.

הגבלת גישה לאמצעים קטלניים

אחד האמצעים היעילים ביותר למניעת התאבדות הוא הגבלה של גישה לאמצעים מסוכנים. יש דוגמאות היסטוריות חשובות למניעת התאבדות בדרכים אלו. לדוגמה, כששינו את הרכב הגז בתנורי חימום ביתיים כך שלא יכיל כמויות קטלניות של CO, שיעור ההתאבדות ירד באופן דרסטי. זה קרה מהסיבה שהאמצעי הקטלני להתאבדות לא היה זמין ובכך התאפשרה שהות לפנייה לקבלת עזרה או לחרטה ספונטנית. מקרים דומים התרחשו כאשר הוסרה הגישה לגשרים גבוהים שהפכו "נקודה חמה" להתאבדויות. בארץ, שינוי מדיניות נשיאת הנשק בצה"ל וצמצום נשיאת נשק לחיילים בחופשה, מדגימים היטב את יישום העיקרון של מניעת גישה לאמצעים קטלניים. שינוי המדיניות, בשילוב שינויים במערך בריאות הנפש בצבא, הביאו להפחתה של 40% במספר ההתאבדויות בצה"ל.

ההגבלות השונות על אמצעים מספקות זמן

הזמן הוא מרכיב קריטי וחיוני להתמודדות עם תנודות בכוונה אובדנית כי מחקרים הראו שרבים ממקרי ההתאבדות וניסיונות ההתאבדות מתבצעים באופן אימפולסיבי ברגעי מצוקה ומשבר. בנוסף, משך הזמן שחולף בין קבלת ההחלטה לבצע ניסיון אובדני ובין הביצוע עשוי להיות דקות ספורות. בהקשר זה חשוב לציין שבמרבית המקרים שבהם שיטת ההתאבדות המתוכננת לא זמינה, לדוגמה, הגישה לגשר חסומה או שמספר הכדורים בחפיסה לא מספיק, האדם האובדני יוותר על מציאת שיטה אחרת באופן מיידי, ויבחר שלא לבצע את המעשה האובדני. לכן, הגבלת נגישות לאמצעים קטלניים כמו כלי נשק, תרופות וכימיקלים מסוכנים, ומיגון אתרי סכנה כמו מרפסות, גשרים ומסילות רכבת – מוכחת כאמצעי יעיל במניעת התאבדות.

אפשר לראות את יישום מניעת הנגישות כרצף, שנע בין ביטול להתערבות לטווח הרחוק:

• ביטול או הסרה מוחלטת: למשל, איסור גישה לכלי נשק.
• עיכוב: למשל, הפרעה לגישה כמו התקנת מעקות ומחסומים במקומות גבוהים.
• התערבות לטווח רחוק: קידום התערבויות חינוכיות וחברתיות לקידום המודעות והבטיחות, למשל, תכניות להכשרת רופאים או מורים להסברה בנושאי הגבלת נגישות.

המלצות להגבלות אפשריות

המלצות להגבלות על נגישות לאמצעים קטלניים - שיכולות להציל חיים:

• אחסון תרופות וחומרים מסוכנים במקום גבוה, בטוח ומוסתר.
• אחסון כלי נשק, על פי ההנחיות המפורטות בחוק. אם יש לך קרוב בסיכון שמחזיק כלי נשק, כדאי להציע לו לשמור עבורו את המפתח או הקוד למקום הבטוח בו הוא מאחסן אותו.
• הגבלת גישה לאמצעים שעלולים להיות מסוכנים, כמו סכינים וסכיני גילוח, חומרי ניקוי, חומרי הדברה וכדומה.
• הגבלת וחסימת גישה לחלונות ומרפסות שאין בהם סורגים.

קווים חמים לעזרה ראשונה נפשית

קווי טלפון או אתרי אינטרנט שמספקים מענה אנונימי ומהיר למי שנמצא במצוקה, פעילים (לרוב) במשך 24 שעות והם נותנים את השירות בחינם. את הקווים מאיישים אנשי צוות שעברו הכשרה מתאימה למתן מענה ראשוני מקצועי ומיידי גם בשעות הלילה, כאשר קיים קושי לפנות למקור סיוע אחר. במקרים של סיכון אובדני גבוה – אפשר לאתר את הפונה במטרה להציל את חייו.

חינוך בני נוער בנושאי דיכאון והתנהגות אובדנית

חינוך בני ובנות נוער בנושאי דיכאון ואובדנות מסייע במניעת אובדנות בכמה דרכים עיקריות:

• הגברת מודעות וזיהוי סימנים מוקדמים: בני נוער לומדים לזהות סימני מצוקה נפשית בעצמם ובקרב חבריהם.
• הפחתת סטיגמה: חינוך פתוח בנושאים אלה מפחית את חוויית הבושה והמבוכה שעשויה להיות כרוכה בעיסוק בקשיים נפשיים ואובדנות, ובכך מעודד בני נוער לבקש עזרה במקרה הצורך.
• הקניית כלים להתמודדות: חינוך בני נוער בנושאים אלה מאפשר הקניית כלים לניהול מצבי לחץ ומצוקה ובכך עשוי להפחית את הסיכון להתנהגות אובדנית.
• עידוד תמיכה חברתית: בני נוער יכולים להפוך לגורם תמיכה זמין לחבריהם.
• שיפור נגישות לעזרה מקצועית: חינוך מעלה את המודעות למקורות תמיכה קיימים כמו קווים חמים ושירותי ייעוץ.

זיהוי סימני אזהרה אצל מתבגרים - למי כדאי לפנות

גיל ההתבגרות הוא תקופה סוערת ולעיתים הנער או הנערה ישדרו סימני מצוקה שייראו לכם, ההורים, מדאיגים ביותר. ברבים מהמקרים, יהיה מדובר באזעקת שווא, או בהתנהגות ושינויים רגשיים ששכיחים לשלב התפתחותי זה. אולם, הערנות למצוקה של המתגבר ולרמזים לחשיבה אובדנית אצלו או אצלה - היא חשובה ביותר ועשויה להציל חיים. בתוך כך, אם עולה חשש שהם נמצאים בסיכון לאובדנות, מומלץ לפעול באחת הדרכים הבאות:

1. דברו עם הנער או הנערה: שיחה כנה ופתוחה על המצב בו הם נמצאים ואם יש צורך, בקשו סיוע מגורמי מקצוע. אם המתבגרים מסרבים לדבר איתכם על תחושותיהם, מומלץ לגייס אדם שקרוב אליהם שינסה להבין את המצב ולשוחח עימם.
2. פנייה ליועצת בית הספר: היועצת תבחן את המקרה ותמליץ על הערכת אובדנות בשירות הפסיכולוגי החינוכי (ללא עלות) או על הערכה פסיכיאטרית. אפשר לפנות גם ישירות לשירות הפסיכולוגי החינוכי במקום מגוריכם.
3. פנייה לרופא או רופאת המשפחה או הילדים: הרופאים יתנו הפניה להערכה פסיכיאטרית או טיפול פסיכולוגי.
4. בהתאם לתוצאות ההערכה של הגורמים המקצועיים: מומלץ לשקול טיפול פסיכולוגי לנער או לנערה ובמקביל, הדרכת הורים.

מניעת אובדנות בקרב מי שידוע שנמצאים בסיכון אובדני

כאשר ההתערבות מכוונת לאלו שכבר ידועים בסיכון אובדני, פנייה יזומה ופעילה של יצירת קשר עם מקבלי שירות לאחר השחרור מאשפוז, חדר מיון או משבר אובדני מונעת התנהגות אובדנית. בתחום הפרמקולוגיה תרופות אנטי-דפרסנטיות בוססו כמונעות ניסיונות התאבדות, והחומר קטמין נמצא כמפחית מחשבות אובדניות בתוך שעות, אבל לא נבדק למניעת התנהגות אובדנית.

התערבויות בפסיכותרפיה

טיפול קוגניטיבי-התנהגותי למניעת התאבדות (CBT-SP), טיפול דיאלקטי-התנהגותי (DBT), וטיפול בינאישי למניעת התאבדות (IPT-SCI) הוכחו כטיפולי פסיכותרפיה שמונעים התנהגות אובדנית. בשנים האחרונות יש גם פיתוחים של התערבויות אלו לגרסאות מקוונות לעזרה עצמית עם או בלי הכוונת איש מקצוע שנמצאו יעילים בהפחתת מחשבות אובדניות. התערבויות נוספות שנמצאו כיעילות בטיפול באובדנות כוללות הכנת "תוכנית ביטחון" מותאמת אישית לרגעי משבר ומצוקה, ויצירת קשר רציף ואכפתי עם אנשים בסיכון, באמצעות מסרים כתובים ופשוטים שמביעים תמיכה ונוכחות מתמשכת גם לאחר סיום הטיפול.

גישות אלו עדיין במחקר ופיתוח מתוך ניסיון להרחיב את היקף הפונים שיכולים לקבל עזרה ולגבור על חסמי קבלת טיפול, ביניהם משאבים מוגבלים וסטיגמה.

לטיפולים אלה, בהתאמות הנחוצות כשמדובר בילדים ובני נוער, קשישים, קבוצות מיעוט או אוכלוסיות ייחודיות, יש מרכיבים שתורמים ליעילות הטיפול ומניעת אובדנות וביניהם: התמקדות בבניית קשר וברית טיפולית, בניית תוכנית טיפולית מותאמת אישית להכוונת ההתערבות, הקניית מיומנויות והדרכה על הגבלת אמצעים כחלק מתוכנית הבטיחות. כאשר מדובר בבני נוער, עירוב בני משפחה והורים בהתערבות, ובפרט בהקניית מיומנויות חשובים ביותר.

נכתב בשיתוף צוות התוכנית הלאומית למניעת אובדנות.

סייעו בכתיבה: ד"ר שירה ברזילי, פסיכולוגית קלינית, מרצה בכירה בחוג לבריאות נפש קהילתית, אוניברסיטת חיפה, ונדב הורביץ, פסיכולוג בהתמחות קלינית.