סטיגמה וסטיגמה עצמית
סטיגמה בבריאות הנפש היא מציאות שמשפיעה על חייהם של רבים. היא יכולה להקשות על פנייה לטיפול, לפגוע ביחסים ולגרום לבושה ובידוד. רבים ממתמודדות ומתמודדי הנפש ובני משפחותיהם מדווחים על חוויות של נידוי, שיפוטיות והתנהגות מפלה מהסביבה. כדי להתמודד עם סטיגמה חשוב קודם כל לנסות ולהבין את משמעותה ואיך היא פועלת.
מהי סטיגמה
הסוציולוג ארווינג גופמן הגדיר סטיגמה כתיוג חברתי שלילי שמוחק את זהותו השלמה של אדם ומצמצם אותו לתכונה אחת שנתפסת כפגומה. המונח "סטיגמה" מגיע ממילה יוונית עתיקה, שבה השתמשו כדי לסמן באופן פיזי אדם שנחשב בעל ערך פחות. גם כיום, הסטיגמה פועלת כסטטוס בולט: היא מגדירה את האדם דרך הקושי שלו, ועלולה להוביל להדרה ולאובדן הערך והמעמד החברתי. כשמסתכלים על האדם רק דרך התווית הזו, נוצרת הפרדה של "אנחנו" מול "הוא".
בבסיס הסטיגמה יש דעות קדומות כלפי קבוצות שנתפסות כשונות. דעות קדומות אלה יכולות להיות רבות ומגוונות. כאשר אדם מתוייג תחת קבוצה מסויימת, הדעות הקדומות המיוחסות לאותה קבוצה חלות גם עליו, גם כאשר אין לכך שום עיגון במציאות. הדעות הקדומות בדרך כלל הן בעלות אופי שלילי, ולכן הן מעוררות תגובות רגשיות של פחד, סלידה או רחמים. רגשות אלה עלולים לגרום להתנהגויות כמו נידוי, רתיעה, אפליה, הימנעות ואפילו לסוג של התנשאות כלפי האדם השונה.
סטיגמה בעולם בריאות הנפש מתבטאת ב-3 צורות עיקריות:
סטיגמה ציבורית
מכלול הדעות, הדימויים והעמדות השליליות כלפי מי שמתמודדים עם הפרעה נפשית. היא ניכרת בשיח התרבותי, בתקשורת וביחס היום-יומי. למשל, כשמעסיק מהסס לגייס מישהו שציין שהוא מתמודד נפש, או כשבתוך המשפחה המורחבת נמנעים מלהזכיר קושי נפשי של אחד מבני המשפחה.
סטיגמה מבנית
מתרחשת כשמוסדות המדינה מקבעים דפוסים של דעות קדומות ואפליה. למשל, כאשר תחום בריאות הנפש מקבל פחות קשב או משאבים, או כשקיימים חוקים שמגבילים או מפלים את מתמודדי הנפש ביחס לבעלי מוגבלויות פיזיות או האוכלוסיה בכללותה.
סטיגמה עצמית
כשאדם מפנים את הסטריאוטיפים, הדעות הקדומות והאפליה כלפי עצמו, ומתחיל לראות את עצמו כמישהו פגום או חסר ערך.
מנגנון הסטיגמה העצמית
רבים ממתמודדי הנפש מתארים שלפני שהם עצמם חוו קושי נפשי, כל מה שהם ידעו על הנושא הגיע מהטלוויזיה ומסרטים. בעיני רוחם, מי שסימלו עבורם מחלות נפש היו דמויות קיצוניות ומפחידות - רוצחים, "משוגעים" או אנשים לא מתפקדים. כשהרופא בישר להם את האבחנה, זה הפחיד אותם מאוד - כי זה היה כל מה שהם ידעו על התחום.
סטיגמה עצמית היא מהתופעות המזיקות ביותר. התהליך מתחיל במודעות לסטיגמה הציבורית, ממשיך בהסכמה עם הדעות הקדומות (תהליך זה קורה הרבה פעמים עוד לפני האבחנה) ומסתיים עם קבלת האבחנה בהחלת התיוג השלילי על עצמנו. בנוסף, הסטיגמה הציבורית ממשיכה להזין את הסטיגמה העצמית בכך שהיא ממשיכה "לספק הוכחות" לכך שהיא כביכול נכונה, על ידי חשיפה לרגשות שליליים ורתיעה או אפליה מצד הסביבה. האדם, שחווה שוב ושוב תגובות שיפוטיות או מדירות, מפסיק להאמין שהוא ראוי, מסתיר את מצבו, מתבייש בו, ונמנע מלקבל עזרה.
סימנים נפוצים לסטיגמה עצמית כוללים מחשבות כמו: "אני פגום", "אני חלשה", "זו אשמתי", "אני נטל על המשפחה" או "כולם חושבים שאני משוגע". התחושה שאני שונה או "מקולקל" מחלחלת פנימה. כך נוצרת פגיעה בדימוי העצמי, ירידה במוטיבציה ופגיעה בסיכוי להחלמה ולהשתלבות חברתית.
חשוב להבין שסטיגמה עצמית היא תגובה טבעית ונפוצה למדי. כשהסביבה מעבירה מסרים שליליים על בריאות נפש, זה הגיוני לחלוטין שאנשים יפנימו חלק מהמסרים האלו.
השלכות הסטיגמה על תחומי החיים השונים
סטיגמה, על כל סוגיה - ציבורית, מבנית או עצמית, היא כוח ממשי שמשפיע על חייהם של אנשים רבים.
כל ההשלכות האלו משתלבות זו בזו: הפגיעה בזהות העצמית ובתחושת המסוגלות עלולה לפגוע בתפקוד הפסיכולוגי, היום-יומי והחברתי. במקביל, הסטיגמה הציבורית עשויה לגרום לבידוד והדרה חברתית ועלולה ליצור חסם לקבלת טיפול, דווקא במקום שהאדם המתמודד הכי צריך אותו. בהיעדר התאמה של הסביבה ושל החקיקה כחלק מהסטיגמה המבנית, הסטיגמה העצמית והציבורית מקבלות משנה תוקף ונוצרת אפליה שמקשה על אנשים המתמודדים עם הפרעה נפשית להשתלב בחברה ובקהילה ואף לפגוע בתהליכי שיקום והחלמה.
אתם לא לבד
הכרה בסטיגמה היא הצעד הראשון להתמודדות איתה. סטיגמה היא לא גזירה משמים או "חוק טבע" - היא תופעה חברתית-תרבותית, ולכן אפשר גם לצמצמה באופן משמעותי.
אם את או אתה מזהים במחשבות שלכם או בתגובות הסביבה סטיגמות כלפי בריאות הנפש, חשוב לדעת שאתם לא לבדכם בחוויה הזו. זו חוויה נפוצה ומובנת לחלוטין. ההתמודדות עם סטיגמה היא מסע שדורש זמן וסבלנות, אבל הוא אפשרי וכדאי.
קראו על איך כל אחת ואחד מאיתנו יכולים לקחת חלק בשבירת הסטיגמות
לקבלת עצות וכלים מעשיים להתמודדות עם סטיגמה
תודה לאמיר טל על עזרתו בהכנת הכתבה.