קבוצות סיכון לאובדנות

עלייה והגירה מארץ אחרת כוללת אתגרים רבים, חלקם מורכבים. המעבר למדינה חדשה הוא בעצמו אובדן וכולל פרידות מגורמי התמיכה, מהמעמד החברתי, ממקום העבודה או בית הספר, וכל מה שהיה מוכר, ידוע ואהוב. בנוסף, יש פערי תרבות בין ארץ המוצא ובין הארץ אליה היגרו, פערים כלכליים ושינויים מעמדיים של בני המשפחה. לפעמים, העולות והעולים מגיעים כשהם לא יודעים או לא בקיאים בשפה, במנהגים ואורח החיים ואלה גורמים לקשיים בהשתלבות בחברה המקומית. הצורך ללמוד הכל מחדש, להסתגל לארץ חדשה ולסגל סגנון חיים שונה שמתאים למדינה אליה היגרו יכול להיות מורכב וקשה עבור מהגרים. הם יכולים לחוות תחושות קשות של בדידות, זרות, חוסר שייכות, בלבול זהות, ייאוש ודיכאון. תחושות אלה מגבירות את הסיכון האובדני לצד קיום מוגבר של חסמים לפניה לטיפול נפשי (למשל שפה, סטיגמה, נגישות).

עולים מברית המועצות ומאתיופיה: חשוב לדעת שלא כל הגירה מעלה את הסיכון במידה שווה. נתונים מאגף המידע של משרד הבריאות (2020) מעידים שעולי ברית המועצות ועולי אתיופיה נמצאים בסיכון הגבוה ביותר מבין המהגרים לישראל ומצביעים על שיעור התאבדות גבוה בקרב עולים מבריה"מ לשעבר משנת 1990 וכן עולים מאתיופיה. שיעורי ההתאבדות בקרב ילידי אתיופיה במגמת ירידה משנת 2005 ובקרב ילידי בריה"מ לשעבר החלה מגמת ירידה משנת 2012.

גברים מהווים כ -80% ממקרי ההתאבדות בישראל ובעולם המערבי. שיעור ההתאבדות בקרב גברים גבוה פי 4 מאשר אצל נשים ופער זה יציב לאורך העשור האחרון. בקרב גברים צעירים (גילאי 18-25) מוות כתוצאה מהתאבדות היא סיבת המוות השנייה בשכיחותה: כ-20% ממקרי המוות בגילאים אלו הם תוצאה של התאבדות. בקרב גברים מבוגרים, היחס בין מקרי התאבדות לניסיונות התאבדות הוא גבוה במיוחד: התאבדות אחת על כל שלושה ניסיונות.

בין הסיבות המשוערות לנטייה המוגברת להתאבדות: גירושין, אובדן, אבטלה, פרישה לגמלאות, חובות ועוד. כל אלה עלולים לגרום להופעת תסמיני דיכאון ומצוקה שיתבטאו בשינויים התנהגותיים כמו הסתגרות, כעס ואגרסיביות, בעיות שינה, עלייה בצריכת אלכוהול סמים ועישון, התרחקות מהחברה, הרגשת חוסר שייכות, ירידה בתפקוד, חוסר תקווה ועוד. למרות שמצבים אלה מצריכים תמיכה ועזרה רבה, גברים רבים נמנעים מלבקש או לקבל אותה. ככלל, גברים לא רגילים לשתף, מרגישים שאין להם את מי וכתוצאה מכך הדיכאון שלהם סמוי יותר מן העין ולכן לא מאובחן, הם חווים בדידות בעוצמה גבוהה, מתקשים להיעזר או לקרוא לעזרה ואין להם מערכות תמיכה חברתיות.

נשים לעומת גברים: לפי הנתונים של ארגון הבריאות העולמי וגם של משרד הבריאות בישראל, נשים מדווחות יותר מגברים על מחשבות אובדניות ומבצעות מספר רב יותר של ניסיונות אובדניים אבל נסיונות אלה נוטים להיות קטלניים פחות ולכן לא מתבטאים בשיעורים גבוהים של מוות בהתאבדות. אפשר להסביר פרדוקס זה, שמבטא פער עצום בין שיעורי ההתאבדות בין המינים, בכך שגברים משתמשים בשיטות התאבדות קטלניות יותר כמו נשק חם ותלייה ובעוצמת הנטייה האימפולסיבית והתוקפנית של גברים יחסית לנשים במצבי משבר.

שיעורי ההתאבדות בקרב זקנים (גילאי 75+) בעולם המערבי הם הגבוהים ביותר ביחס לקבוצות הגיל האחרות. בישראל, בדומה למתרחש בעולם, שיעור ההתאבדויות הגבוה ביותר מבין קבוצות הגיל השונות הוא בקרב נשים וגברים בגילאי 75 ומעלה. הסיבות לאובדנות בקרב מבוגרים הן רבות, ביניהן:

• שכיחות גבוהה יותר של מחלות ומוגבלויות.
• בידוד חברתי.
• דיכאון שבמקרים רבים לא מאובחן.
• ריבוי אובדנים ופרידות, כתוצאה ממוות של בן או בת זוג, יציאה לפנסיה ומעבר למוסד סיעודי.
• שימוש מוגבר בחומרים ממכרים כמו אלכוהול, משככי כאבים ותרופות מסוכנות שאליהם יש להם נגישות גבוהה בשל מצבם הבריאותי.

בקרב אוכלוסיה זו, ובעיקר גברים, יש נטייה להשתמש בשיטות התאבדות אלימות כמו שימוש בנשק, תלייה וחנק. נגישותן של תרופות מסוכנות, חוסנם הגופני ושיטות ההתאבדות האלימות בקרב זקנים גורמות לכך שרוב הניסיונות מסתיימים במוות.

היעדר קבלה עצמית וחברתית, לחץ מסטיגמות ואפליה, ואלימות מהסביבה בשל הנטייה המינית או זהות המגדרית - כל אלה מגבירים את הסיכון לדיכאון, חרדה ואובדנות בקרב להט"בק, בפרט בקרב בי-סקסואלים וטרנסג'נדרים.

השתייכות לקבוצת מיעוט על רקע מגדרי או מיני יכולה להוביל את האדם למצב של סטרס (לחץ) שיכול לנבוע מכמה סיבות וביניהן:

• היעדר קבלה עצמית של הנטייה המינית.
• היעדר קבלה של המשפחה והסביבה או דחייה על רקע הומופוביה.
• לחץ חברתי שכולל אפליה, סטיגמות, דעות קדומות.
• אלימות מצד הסביבה לרבות הטרדה, בריונות, שיימינג וכדומה.

כאשר לחצים אלה מופיעים ומתגברים ובמיוחד כשהם כוללים כמה גורמים, הסיכון לדיכאון, חרדה ואובדנות עולה. במחקרים מעטים שנערכו בישראל הוצע כי שיעור המחשבות האובדניות וההתנהגות האובדנית בקרב אוכלוסיית הלהטב"ק ובייחוד בקרב בי-סקסואליים וטרנסג׳נדרים, גבוה במיוחד בהשוואה לאוכלוסייה הטרוסקסואלית. במחקרים בעולם נמצא שבקרב בני נוער להט"ב הסיכוי לניסיון אובדני גבוה פי 3.71 בקרב הומוסקסואלים, פי 4.87 בקרב ביסקסואלים, ופי 5.87 בקרב נוער טרנסג'נדרי, בהשוואה לבני נוער הטרוסקסואליים.

כאשר מישהו מתאבד, ההערכה היא שכ-25 אנשים בממוצע, מבני משפחתו וקרוביו מושפעים מכך באופן ישיר ועמוק. הם יכולים לחוות הלם, אשמה, בושה, בדידות וגם לסבול מהסטיגמה החברתית שיש לאובדנות. שאלות קשות כמו 'למה הוא התאבד?', 'האם יכולתי למנוע את ההתאבדות שלה?' יכולות לעלות שוב ושוב. נמצאו הסברים שונים, עבור גורמים שונים, שיכולים להסביר את הסיכון המוגבר בקבוצה זו. מחקרים שנערכו בקרב בני משפחה שקרוביהם התאבדו העלו שרמת חוסר האונים, הדיכאון, האבל המורכב, החשיבה וההתנהגות האובדנית גבוהים לעומת אנשים ששכלו אדם יקר, בנסיבות שהן לא התאבדות.

בנוסף, מרכיבים גנטיים והנטייה לחיקוי התאבדויות יכולים גם הם להיות סיכון בקרב אוכלוסייה זו. בקרב משפחות בהן מערכות היחסים עם האדם שהתאבד כללו קשיים משמעותיים ומורכבות גדולה, הסיכון שבהתאבדות נוספות גדול אף יותרבני משפחה של מי שהתאבד חולקים חלק מהגנטיקה שלו ולכן יש סיכוי שהם חולקים גם גורמים גנטיים שמעלים את הסיכון לאובדנות. לגבי הנטייה לחיקוי, לאנשים שיש ביניהם קרבה משמעותית, יש נטייה לחיקוי התנהגות אובדנית. בנוסף האובדן עצמו, ובפרט כשמדובר באובדן טראומטי, מקושר לדיכאון, אשמה, פגיעה בתחושת השייכות וכדומה, שמהווים בעצמם גורמי סיכון לאובדנות. כלומר המנגנון המשוער הוא אובדן שמוביל לגורם סיכון לאובדנות שמוביל לאובדנות.