משפחה והורות בהתמודדות עם משבר

אם יש משהו שהשנים האחרונות לימדו אותנו, זה שהחיים לא תמיד מתנהלים לפי התוכניות שלנו. נדמה שרק הצלחנו להתרגל למציאות אחת, וכבר הגיעה מציאות חדשה. חוסר ודאות, שינויים מהירים, מתחים חברתיים ופוליטיים, מלחמה ודאגות כלכליות הפכו עבור רבים מאיתנו לחלק משגרת החיים.

בעידן הנוכחי נדמה שהציפיות מהורים גבוהות מאי פעם. לצד אהבה, סיפוק ותחושת משמעות, ההורות היא גם עבודה פיזית ורגשית בלתי פוסקת - כזו שאין בה באמת הפסקות או חופשות. צריך לקום בבוקר, להכין ארוחת ערב, להרגיע פחדים, להציב גבולות ולהמשיך להחזיק את הבית - וכל זאת במקביל להתמודדות עם מה שקורה מחוץ לבית: מלחמה, חוסר ודאות, מתח מתמשך.

הורים רבים מדווחים על עייפות רגשית, דריכות גבוהה, קושי להתרכז, עצבנות, תחושת חוסר שליטה ולעיתים גם ירידה בסבלנות לילדים. בנוסף, הורים רבים חווים פער בין איך שהיו רוצים לתפקד לבין היכולת ההורית שלהם בפועל. הם שואלים את עצמם: מה ילדיי יזכרו מהשנים האלה? מה עשינו נכון, ומה פספסנו? ושאלה שעולה כמעט אצל כל הורה שמוכן לשאול אותה בקול: האם עשיתי מספיק?

התשובה הקצרה היא: כן. הנוכחות שלכם, גם כשהייתם עייפים, גם כשלא ידעתם מה לומר - חשובה יותר הכל.

הפסיכואנליטיקאי הבריטי ד"ר דונלד ויניקוט טבע את המושג "אם מספיק טובה" (The good enough mother) - שעודכן בספרות המקצועית המאוחרת ל"הורה מספיק טוב", כדי לשקף את תפקידם של שני ההורים. הכוונה היא לא להורים מושלמים, אלא להורים שמצליחים להישאר יציבים ובטוחים עבור הילדים רוב הזמן, גם כשמתעייפים, נשברים או טועים.

ילדים לא זקוקים להורה שמציג חזית של שלמות. יש משהו שמקפיא התפתחות רגשית תקינה כשהמבוגר שלידם אף פעם לא מתרגש, לא נשבר ולא מודה שגם לו קשה.

ילדים יודעים יותר ממה שנדמה לנו - וזה בסדר

הורים רבים מנסים להסתיר מילדיהם את החרדה, הדאגה והמתח. זהו כמובן אינסטינקט הורי, אבל ילדים, ואפילו פעוטות, קולטים דווקא את מה שלא נאמר, את מה שמאחוריי המילים: מתח בקול, נשימה שנעצרת כשמדליקים את הרדיו, הבעת פנים שאיתה מניחים את הטלפון בצד ועוד.

ככל שננסה להגן על הילדים מפני המציאות באמצעות שתיקה, ככה הם ישלימו את המידע שחסר להם באמצעות דמיון - והדמיון של ילדים יכול להיות הרבה יותר חמור מהמציאות.

אז מה כן כדאי לשתף? את העובדות הבסיסיות, בשפה פשוטה: "כן, יש מלחמה. אנחנו בטוחים עכשיו. אנחנו שומרים עליך". מה להשאיר לעצמנו? פרטים שהילד או הילדה לא מסוגלים לעכל, פחדים שאנחנו עצמנו עוד לא עיבדנו, חרדות שאין בהן תועלת לאף אחד.

המסר החשוב הוא שלא חייבים להעמיד פנים שהכול רגיל. מותר לומר: "גם לי קצת קשה עכשיו", "אני מודאגת, אבל אנחנו יחד", "יש דברים שאנחנו לא יודעים, אבל אנחנו עושים מה שאפשר כדי לשמור על עצמנו".

השיתוף צריך להיות מותאם גיל. ילדים צעירים זקוקים למסרים קצרים, פשוטים ומרגיעים. מתבגרים, לעומת זאת, לרוב צריכים גם שיח פתוח יותר והכרה אמיתית במורכבות. יחד עם זאת, חשוב להבחין בין שיתוף רגשי לבין חשיפת יתר. ילדים לא אמורים לשאת על עצמם את החרדות של המבוגרים. המטרה היא לא "לפרוק עליהם", אלא לתת שם לרגש ולחזק את תחושת הביטחון והקשר.

חוסן הורי נבנה מהיכולת לטפל בעצמנו, לתת לעצמנו את מרחב הנשימה, העשייה והמימוש גם מחוץ לתפקיד ההורי. הרעיון הוא לגלות את הדברים שמחזקים אתכם, גורמים לכם להרגיש טוב ומסייעים לכם להתמודד במקרה הצורך, לדוגמה: פעילות גופנית, יצירה, קריאת ספר טוב, טיול בטבע או ישיבה בבית קפה עם חבר או חברה. זה נכון ברמה האישית, ביניכם לבין עצמכם אך גם ברמה הזוגית והמשפחתית. שגרה יציבה, שיח פתוח ויכולת להודות בטעויות ולבחון כיצד אפשר לעשות דברים אחרת, חשובים אף הם.

לסיכום, אמנם לא תמיד יהיו לנו תשובות נכונות, לא תמיד נדע מה לומר לילדים שישאלו "למה יש מלחמה?", או "מתי זה ייגמר?". עם זאת, לפעמים הכנות שלנו עדיפה על כל תשובה מלוטשת, ומותר לומר: "אין לי מושג מתי זה ייגמר, אבל אנחנו נעבור את זה יחד".

משפחות שצלחו תקופות מורכבות, לא הצליחו לעשות זאת מפני שידעו את כל התשובות ולא בגלל שלא עשו טעויות. הן הצליחו להתמודד כי הן לא ויתרו על הקשר המשפחתי, ישבו יחד ליד שולחן האוכל גם ביום שבו לא הכל היה טוב, ואמרו "אני אוהב אותך" גם כשהיה קשה לומר כל דבר אחר. זה, בסופו של דבר, הבסיס של חוסן משפחתי - לא תוכנית פעולה מושלמת, אלא נוכחות אנושית, עקבית וחמה.